תחרויות בין כיתות: איך לשמור על התלהבות בלי לפגוע באווירה

מעט דברים מייצרים אנרגיה בבית ספר כמו תחרות בין כיתות. פתאום כולם מדברים על הטבלה, ילדים שלא מתעניינים בדרך כלל שואלים מתי הסבב הבא, ומחנכות מגלות צדדים חדשים בכיתה שלהן. אבל אותה תחרות יכולה גם להפוך לזירה של האשמות, ללחץ על תלמידים חלשים ולכיתה אחת שמרגישה שהיא תמיד מפסידה. ההבדל בין שני התרחישים נקבע ברובו בשלב התכנון.

להגדיר מה באמת רוצים לקדם

לפני שקובעים כללים, כדאי לשאול מה המטרה. האם רוצים לעודד קריאה? לחזק תרגול שוטף בחשבון? לבנות גיבוש כיתתי? כל מטרה מובילה לתחרות אחרת. תחרות שמטרתה גיבוש צריכה לתגמל שיתוף פעולה ולא רק תוצאות. תחרות שמטרתה תרגול צריכה לתגמל התמדה ולא רק ציון.

כשהמטרה ברורה, קל יותר להסביר אותה לתלמידים ולמורים. ״התחרות הזו היא על מי שמתרגל הכי הרבה ימים ברצף״ שונה מאוד מ״התחרות הזו היא על מי שיודע הכי הרבה״.

לתגמל מאמץ והשתתפות, לא רק הישג

התחרות ההוגנת ביותר היא כזו שכל כיתה יכולה לנצח בה, ללא קשר לרמה הממוצעת של התלמידים. כמה דרכים לעשות זאת:

• ניקוד על השתתפות: כל תלמיד שמשתתף מוסיף נקודות לכיתה, כך שהכיתה המנצחת היא זו שבה הכי הרבה ילדים לקחו חלק.
• ניקוד על שיפור: משווים כל כיתה לעצמה, ולא לכיתות אחרות.
• קטגוריות מגוונות: פרס על יצירתיות, על עבודת צוות, על התמדה, על רוח ספורטיבית.

כשיש כמה דרכים לזכות, פחות כיתות מרגישות שאין להן סיכוי מההתחלה.

להגן על התלמיד הבודד

הסכנה הגדולה בתחרות כיתתית היא שתלמיד אחד ייתפס כ״זה שגרם לנו להפסיד״. זה יכול לקרות לתלמיד עם קשיי למידה, לתלמיד שנעדר, או לתלמיד שפשוט לא מתחבר לנושא.

כדי למנוע את זה, כדאי לא לפרסם תוצאות אישיות בתוך תחרות כיתתית, ולהקפיד שהניקוד הכיתתי לא יאפשר לזהות מי תרם מה. כדאי גם לדבר עם המחנכים מראש על הסימנים שמעידים שתלמיד מרגיש לחץ, ועל הדרך להגיב. משפט כמו ״בכיתה שלנו כל אחד תורם בדרך שלו״ צריך להישמע לפני שהתחרות מתחילה, ולא רק כשיש בעיה.

כלל אצבע שימושי: אם תלמיד יכול לחשב בדיוק כמה נקודות הפסיד חבר שלו לכיתה, הניקוד שקוף מדי.

לנהל את הרגע של ההכרזה

סוף התחרות הוא הרגע הרגיש ביותר. כיתה אחת שמחה, וכל השאר מאוכזבות. כדאי לתכנן את ההכרזה כאירוע שחוגג את כולם: להציג מה כל כיתה השיגה, להכיר בקטגוריות השונות, ולהעניק לכיתה הזוכה פרס שהוא חוויה ולא רק חפץ.

פרס טוב הוא כזה שלא מגדיל את הפער. ארוחת בוקר משותפת עם המנהלת, הזכות לבחור את המוזיקה בהפסקה הגדולה, או לארח כיתה אחרת לפעילות. פרסים כאלה מחזקים קשרים ולא רק מעמד.

להחליף פורמטים לאורך השנה

כשתחרות אחת רצה כל השנה, אותן כיתות נוטות להוביל ואחרות מתייאשות. עדיף לתכנן כמה סבבים קצרים, כל אחד בנושא ובפורמט שונה. בסבב אחד הכיתות מתחרות זו בזו, בסבב אחר הן משתפות פעולה מול אתגר משותף, ובסבב שלישי שכבות מתחרות במקום כיתות.

הגיוון הזה גם שומר על עניין וגם נותן לכיתות שונות להצליח בזמנים שונים. כדאי גם לשתף את מועצת התלמידים בבחירת הפורמטים ובקביעת הכללים. תלמידים מזהים מהר מאוד מה ייתפס כלא הוגן, ולעתים קרובות הם מציעים רעיונות שהמבוגרים לא חשבו עליהם. כשהכללים נקבעו יחד איתם, קל יותר גם לאכוף אותם, כי הם לא נתפסים כגזירה מלמעלה.

צ׳קליסט לתחרות בריאה

• נסחו במשפט אחד את המטרה הפדגוגית של התחרות.
• בנו ניקוד שמתגמל השתתפות, שיפור והתמדה ולא רק הישג.
• הגדירו כמה קטגוריות זכייה.
• ודאו שאי אפשר לזהות תרומה אישית של תלמיד בתוצאה הכיתתית.
• תדרכו את המחנכים לגבי סימני לחץ ודרכי תגובה.
• תכננו הכרזה שמכירה בכל הכיתות.
• בחרו פרסים חווייתיים שמחזקים קשרים.
• חלקו את השנה לסבבים קצרים ומגוונים.

לסיום

תחרות בין כיתות היא כלי חזק, ולכן כדאי לטפל בה בזהירות. כשהיא בנויה נכון, היא מלמדת תלמידים לעבוד יחד, להתמיד ולשמוח בהצלחה של אחרים. כשהיא בנויה בחיפזון, היא מלמדת בעיקר מי חזק ומי חלש. ההשקעה בתכנון היא מה שקובע באיזה צד בית הספר שלכם יהיה. ואם אתם מחפשים השראה לפורמטים משחקיים, פלטפורמות של למידה מבוססת משחק יכולות לתת נקודת פתיחה טובה לסבב הראשון.