נקודות, תגים וטבלאות מובילים: המלכודות שכדאי להכיר מראש

כשמדברים על גיימיפיקציה בבית ספר, רוב האנשים חושבים קודם כל על שלושה דברים: נקודות, תגים וטבלת מובילים. אלה הרכיבים הקלים ביותר להוספה, ולכן הם גם הנפוצים ביותר. אבל דווקא בגלל שהם נראים פשוטים, קל להשתמש בהם בלי לחשוב על ההשפעה שלהם. טבלת מובילים שנתלתה בתום לב יכולה להפוך לבמה של השפלה עבור חלק מהתלמידים. כדאי להכיר את המלכודות מראש, כדי לבנות מערכת שמחזקת ולא פוגעת.

מלכודת ראשונה: טבלת מובילים פומבית

טבלת מובילים שמציגה את כל התלמידים לפי הדירוג שלהם היא אולי הרכיב המסוכן ביותר. לתלמידים בראש הטבלה היא מוסיפה מוטיבציה. לתלמידים באמצע היא כמעט לא משנה. ולתלמידים בתחתית היא מעבירה מסר ברור: אתם הכי חלשים, וכולם יודעים את זה.

החלופות טובות יותר:

• טבלה אישית: כל תלמיד רואה רק את ההתקדמות שלו לעומת עצמו.
• טבלה קבוצתית: הדירוג הוא של קבוצות מעורבות, כך שאף תלמיד לא עומד לבד.
• טבלה חלקית: מציגים רק את חמשת המובילים השבוע, ומחליפים את הקריטריון כל שבוע כדי שתלמידים שונים יגיעו לשם.
• טבלת שיפור: מציגים את מי שהשתפר הכי הרבה, ולא את מי שצבר הכי הרבה.

מלכודת שנייה: נקודות על הכל

כשכל פעולה בכיתה מזכה בנקודות, הנקודות מאבדות משמעות. תלמידים מתחילים לחשב אילו פעולות ״משתלמות״ ומזניחים את השאר. מורים מוצאים את עצמם עסוקים יותר בניהול ניקוד מאשר בהוראה.

כדאי לבחור מעט התנהגויות שרוצים לחזק ולתת עליהן נקודות. למשל, השתתפות בדיון, עזרה לחבר, ניסיון חוזר אחרי טעות. פחות זה יותר, וגם קל יותר לנהל.

מלכודת שלישית: תגים שאין להם משמעות

תגים יכולים להיות כלי נהדר להכרה בהישגים. אבל כשמחלקים תגים על כל דבר, הם הופכים לאוסף ולא להכרה. ותג שאין מאחוריו סיפור, ״קיבלת תג כי שיחקת עשר פעמים״, לא מעורר הרבה גאווה.

תגים טובים הם כאלה שמספרים משהו על התלמיד. ״חוקר עקשן״ לתלמיד שניסה חמש דרכים לפתור בעיה. ״מסביר מצטיין״ לתלמיד שעזר לשלושה חברים. ״פורץ דרך״ לתלמיד שמצא פתרון שאף אחד לא חשב עליו. תגים כאלה מכירים באיכויות ולא רק בכמות.

לפני שמוסיפים תג חדש, כדאי לשאול: האם תלמיד שיקבל אותו ירצה לספר עליו בבית? אם לא, כנראה שהתג לא מספיק משמעותי.

מלכודת רביעית: לשכוח את הלמידה

הסכנה הגדולה ביותר היא שרכיבי המשחק יהפכו למטרה בפני עצמה. תלמידים מתמקדים בצבירת נקודות, מורים מתמקדים בניהול הטבלה, ואף אחד לא שואל מה בעצם לומדים. כשזה קורה, הגיימיפיקציה הופכת לשכבת קישוט מעל שיעור שלא השתנה.

כדי להימנע מזה, כדאי שכל רכיב משחקי יהיה מחובר ישירות למטרה פדגוגית. נקודות על ניסיון חוזר מחזקות התמדה. תגים על הסבר לחבר מחזקים הבנה. טבלה קבוצתית מחזקת שיתוף פעולה. אם אי אפשר לומר מה הרכיב מחזק, אולי אין בו צורך.

שיטה פשוטה לבדוק את זה היא לבקש מהמורה להסביר את מערכת הניקוד לעמית בשלושה משפטים. אם ההסבר מתמקד באיך צוברים ומה מקבלים, כנראה שהלמידה נדחקה הצידה. אם ההסבר מתחיל במה רוצים שהתלמידים יתרגלו, ורק אחר כך מגיע לניקוד, המערכת בנויה נכון. אפשר לקיים את התרגיל הזה גם בישיבת צוות, בזוגות, ולגלות יחד אילו רכיבים כדאי לשמור ואילו כדאי לוותר עליהם.

מלכודת חמישית: חוסר עקביות בין כיתות

כשכל מורה בונה מערכת נקודות משלו, תלמידים פוגשים בכל שיעור כללים אחרים. זה מבלבל, וגם יוצר השוואות: ״אצל המורה ההיא מקבלים הרבה יותר נקודות״. ברמה הבית ספרית, כדאי לקבוע כמה עקרונות משותפים, גם אם כל מורה מיישם אותם בדרך שלו. למשל, הסכמה שאין טבלאות אישיות פומביות, או שנקודות ניתנות על מאמץ ולא רק על הישג.

צ׳קליסט לשימוש נבון ברכיבי משחק

• החליפו טבלאות מובילים פומביות בטבלאות אישיות, קבוצתיות או טבלאות שיפור.
• בחרו מעט התנהגויות לתגמל בנקודות.
• עצבו תגים שמכירים באיכויות ומספרים סיפור.
• חברו כל רכיב משחקי למטרה פדגוגית מוגדרת.
• קבעו עקרונות משותפים ברמת בית הספר.
• בדקו מדי פעם איך מרגישים התלמידים בתחתית כל דירוג.
• הסירו רכיבים שלא תורמים או שגורמים לתסכול.

לסיום

נקודות, תגים וטבלאות הם כלים, ולא יותר. הם יכולים להוסיף אנרגיה והנאה לכיתה, והם יכולים גם לפגוע אם משתמשים בהם בלי מחשבה. ההנהלה יכולה לעזור למורים לבחור נכון, לקבוע עקרונות משותפים ולשמור שהמשחק ישרת את הלמידה ואת כל התלמידים, כולל אלה שלא נמצאים בראש הטבלה.