גבולות בין העבודה לבית: איך מנהלים שומרים על חיים מחוץ לבית הספר

כמה פעמים קרה לכם שישבתם בארוחת ערב עם המשפחה, והראש היה עדיין בשיחה עם הורה או בבעיה שלא נפתרה בצוות? מנהלים ומנהלות רבים מתארים תחושה שבית הספר לא נשאר בבית הספר. הוא מגיע איתם הביתה, בטלפון, במחשבות ובשינה. התפקיד אכן דורש מחויבות גבוהה, אבל בלי גבולות, המחויבות הזו הופכת לשחיקה. גבולות הם לא סימן לחוסר מסירות. הם התנאי לכך שתוכלו להמשיך להיות מסורים לאורך שנים.

למה הגבולות נשחקים

הגבולות בין עבודה לבית בתפקיד הניהול נשחקים בהדרגה, כמעט בלי שמרגישים. הודעה אחת בערב שעניתם עליה, ועוד אחת, ופתאום זה נורמה. בדיקת מייל קצרה בשבת בבוקר, שמובילה לשעה של עבודה. ישיבה שהתארכה, ועוד אחת, והיציאה מבית הספר מתאחרת שוב ושוב.

יש גם סיבות עמוקות יותר. תחושת שליחות, רצון להיות זמינים לכולם, חשש שמשהו ייפול אם לא תהיו שם. כל אלה מובנים. אבל כדאי לזכור שבית הספר פעל לפניכם ויפעל גם אחריכם, ושצוות טוב יודע להחזיק כמה שעות בלי המנהל.

טקס מעבר בסוף היום

אחד הכלים הפשוטים והיעילים הוא טקס מעבר, פעולה קבועה שמסמנת את סוף יום העבודה. זה יכול להיות משהו קטן:

• לכתוב את שלושת הדברים הראשונים של מחר על פתק ולהשאיר אותו על השולחן.
• לסגור את המחשב ולסדר את השולחן.
• לשבת כמה דקות ברכב לפני שנוסעים, בשקט או עם מוזיקה.
• להתקשר לחבר או לבן משפחה בדרך הביתה, על כל נושא חוץ מעבודה.

הטקס עוזר למוח להבין שהיום הסתיים. בלעדיו, העבודה ממשיכה להתגלגל בראש גם כשהגוף כבר בבית.

זמינות מוגדרת

אי אפשר לנתק לגמרי, ולא תמיד צריך. אבל אפשר להגדיר מתי ואיך זמינים. כדאי לחשוב על שלוש רמות:

זמינות מלאה. שעות העבודה, שבהן עונים לכולם.

זמינות לחירום בלבד. ערבים וסופי שבוע, שבהם עונים רק לשיחת טלפון ממי שמוגדר, ורק במקרים דחופים באמת.

ניתוק. חופשות, או ערב אחד בשבוע, שבהם סגן או סגנית מחזיקים את הזמינות לחירום.

את ההגדרות האלה כדאי לשתף עם הצוות, עם המזכירות ועם צוות ההנהלה. כשכולם יודעים מה מצופה, פחות אנשים פונים בשעות לא סבירות, ופחות אתם מרגישים אשמה כשלא עניתם.

טיפ: הפרידו בין הטלפון האישי לטלפון העבודה, או לפחות בין האפליקציות. כשאפשר להשתיק את כל ערוצי העבודה בלחיצה אחת, הרבה יותר קל לשמור על ערב חופשי.

סופי שבוע וחופשות

סוף השבוע הוא הזמן שבו מתאוששים. אם הוא הופך להמשך של שבוע העבודה, אין מתי להיטען. כמה הרגלים שעוזרים:

• לסיים את השבוע בסקירה קצרה ביום חמישי, כדי שלא יישארו דברים פתוחים בראש.
• להחליט מראש אם ומתי בודקים מייל בסוף השבוע, למשל פעם אחת ביום שבת בערב, לחצי שעה.
• לתכנן משהו מהנה לסוף השבוע, כדי שיהיה לאן ללכת חוץ מהמחשב.

בחופשות, הניתוק חשוב עוד יותר. לפני שיוצאים, כדאי להעביר סמכויות באופן מסודר, לכתוב מסמך קצר עם הנושאים הפתוחים, ולהגדיר בדיוק מתי יש לפנות אליכם. ואז, לסמוך.

להדגים לצוות

הגבולות שלכם משפיעים לא רק עליכם. כשמנהל שולח הודעות בחצות, הצוות לומד שזה מצופה. כשמנהל מדבר בגלוי על הערב החופשי שלו, הצוות מקבל רשות לעשות אותו דבר. בכך אתם לא רק שומרים על עצמכם, אלא גם על המורים, שרבים מהם מתמודדים עם אותו קושי בדיוק.

אפשר גם להשתמש בתזמון הודעות. אם כתבתם הודעה לצוות בערב, תזמנו אותה לבוקר שלמחרת. כך הרעיון לא הולך לאיבוד, והצוות לא מקבל הודעה בשעה לא מתאימה.

גבולות דורשים גם סבלנות. בשבועות הראשונים, ייתכן שאנשים ימשיכו לפנות בשעות הישנות, ושתרגישו דחף לענות. זה טבעי. כל פעם שאתם שומרים על הגבול בנימוס ובעקביות, הנורמה החדשה מתחזקת. אחרי כמה שבועות, רוב הצוות וההורים מסתגלים, ומגלים שבית הספר ממשיך לתפקד היטב גם כשהמנהל לא עונה בעשר בלילה.

רשימת צעדים

• בחרו טקס מעבר קבוע לסוף יום העבודה.
• הגדירו שלוש רמות זמינות ושתפו אותן עם הצוות.
• מנו סגן או סגנית לחירום בערבים ובחופשות.
• הפרידו ערוצי עבודה וערוצים אישיים בטלפון.
• סיימו את השבוע בסקירה קצרה.
• תזמנו הודעות לצוות לשעות סבירות.
• בדקו אחרי חודש: מה השתנה בתחושה?

לסיום

הגבולות שאתם מציבים הם לא קיר בינכם לבין בית הספר, אלא מסגרת שמאפשרת לכם לחזור אליו עם אנרגיה מחודשת בכל בוקר. מנהלים שיש להם חיים מחוץ לעבודה מביאים איתם פרספקטיבה, סבלנות ויצירתיות. ומעבר לזה, הם מדגימים לצוות ולתלמידים שאפשר לעבוד קשה ולחיות טוב, וזה אחד השיעורים החשובים שבית ספר יכול ללמד.